היום שבו התפטרתי
אז אחרי ששלוש שנים שבהם הבטיחו לי שאני לומד "מקצוע", כבר כמעט שנתיים שאני עובד בכל מה שלא קשור למקצוע ובגלל זה אני עדיין כותב בלוג. השבוע החלטתי שאני מתפטר מהעבודה. ודווקא לא בגלל שלא טוב לי שם. התנאים טובים, שעות נוחות, יש צוות מגובש יחסית, הניהול בראש טוב עם העובדים, יש אפילו מיקרו, הכל כמעט מושלם. רק שבמשך הזמן האחרון, אני מוצא את עצמי מגיע כל בוקר לעבודה ושואל את עצמי "האם כל מה שאני יכול לעשות זה את זה?", ואז השבוע הבנתי פתאום, שלא.
למה בעצם אני תוקע את עצמי בכוונה בעבודה שמנצלת בקושי 2% מהיכולת השכלית שלי (בהנחה שאנחנו באמת מנצלים רק עשרה אחוזים מהמוח). פשוט השתלטה עלי התחושה שאני מסוגל ליותר. וכידוע, שהביטחון העצמי עולה, המוח עושה הפסקה. אז אחרי שבועיים שבהם ביצועי בעבודה היו, איך נאמר את זה, דרעק, הוזמנתי לשימוע, כדי לשמוע ממני מה המצב ולמה הוא ככה. נתנו לי שבוע "להרים את עצמי". משום מה, במקום להוריד אותי, הקצבת הזמן הזו נתנה לי בדיוק את הדרייב שהייתי צריך. זה באמת איפס אותי על עצמי. הרי בכל מקום עובד יימדד על פי ביצועיו או הספקיו, אז אם כבר לעמוד תחת זכוכית המגדלת, לפחות שיהיה בתחום שיגרום לי לאתגר את עצמי באמת ולא בשביל לזכות בתלוש על סך 50 שקלים לארומה. אז כבר ביומו השני של שבוע המבחן שלי הלכתי למנהלת הישירה שלי והסברתי לה במילים עדינות שאני לא מרגיש שאני מפיק מעצמי את המיטב (רמז למקום עבודתי) ושאני חושב שניפרד באווירה טובה.
בדיוק ברגע שחשבתי שאני מוריד מעצמי את האבן הזו, הבנתי שלא מוותרים עלי כל כך מהר. וכך, לפתע מצאתי את עצמי בחדר המנהל, תאמינו או לא, מדבר על קידום בתפקיד. למען האמת, באמת רק דיברנו על קידום כיוון שהמחלקה אליה רוצה מנהל-מן להעביר אותי בדיוק בהקמה. אבל כל זה הפך לשולי מלבד העובדה שבאותו רגע, פשוט הרגשתי ווינר על. ולא בגלל שניפחו לי את האגו בזה שרבו על כך שאשאר, אלא בגלל שהבנתי שמתי שאתה מרגיש שאתה שווה יותר, רוב הסיכויים הם שזה באמת ככה. רובנו מסוגלים לעמוד על שלהם בתקיפות מול המנהלים בסתם שיחה בהפסקה כשמדברים על למה לא היה צריך להעיף מישהו מהאח הגדול, אבל כשזה מגיע לדברים החשובים שנוגעים לנו, משום מה, רבים ואני ביניהם, נוהגים לבלוע את הגלולה המרה במקום פשוט לעשות צעד.
נכון, אין לי משכנתה או ילדים להאכיל והתפטרות מבחינתי היא עוד שלב בבניית העתיד, אבל בואו נודה באמת, כשקניתם לעצמכם איזה אייפון או ג'ינס חדש לא באמת חשבתם איך זה משפיע על העתיד שלכם.
אז אולי פשוט כדאי לעשות את הצעד הזה בלי לפחד. כמו בכל דבר בחיים, יש לכם סיכוי של 50/50 לצאת ווינרים.
אז אחרי ששלוש שנים שבהם הבטיחו לי שאני לומד "מקצוע", כבר כמעט שנתיים שאני עובד בכל מה שלא קשור למקצוע ובגלל זה אני עדיין כותב בלוג. השבוע החלטתי שאני מתפטר מהעבודה. ודווקא לא בגלל שלא טוב לי שם. התנאים טובים, שעות נוחות, יש צוות מגובש יחסית, הניהול בראש טוב עם העובדים, יש אפילו מיקרו, הכל כמעט מושלם. רק שבמשך הזמן האחרון, אני מוצא את עצמי מגיע כל בוקר לעבודה ושואל את עצמי "האם כל מה שאני יכול לעשות זה את זה?", ואז השבוע הבנתי פתאום, שלא.
למה בעצם אני תוקע את עצמי בכוונה בעבודה שמנצלת בקושי 2% מהיכולת השכלית שלי (בהנחה שאנחנו באמת מנצלים רק עשרה אחוזים מהמוח). פשוט השתלטה עלי התחושה שאני מסוגל ליותר. וכידוע, שהביטחון העצמי עולה, המוח עושה הפסקה. אז אחרי שבועיים שבהם ביצועי בעבודה היו, איך נאמר את זה, דרעק, הוזמנתי לשימוע, כדי לשמוע ממני מה המצב ולמה הוא ככה. נתנו לי שבוע "להרים את עצמי". משום מה, במקום להוריד אותי, הקצבת הזמן הזו נתנה לי בדיוק את הדרייב שהייתי צריך. זה באמת איפס אותי על עצמי. הרי בכל מקום עובד יימדד על פי ביצועיו או הספקיו, אז אם כבר לעמוד תחת זכוכית המגדלת, לפחות שיהיה בתחום שיגרום לי לאתגר את עצמי באמת ולא בשביל לזכות בתלוש על סך 50 שקלים לארומה. אז כבר ביומו השני של שבוע המבחן שלי הלכתי למנהלת הישירה שלי והסברתי לה במילים עדינות שאני לא מרגיש שאני מפיק מעצמי את המיטב (רמז למקום עבודתי) ושאני חושב שניפרד באווירה טובה.
בדיוק ברגע שחשבתי שאני מוריד מעצמי את האבן הזו, הבנתי שלא מוותרים עלי כל כך מהר. וכך, לפתע מצאתי את עצמי בחדר המנהל, תאמינו או לא, מדבר על קידום בתפקיד. למען האמת, באמת רק דיברנו על קידום כיוון שהמחלקה אליה רוצה מנהל-מן להעביר אותי בדיוק בהקמה. אבל כל זה הפך לשולי מלבד העובדה שבאותו רגע, פשוט הרגשתי ווינר על. ולא בגלל שניפחו לי את האגו בזה שרבו על כך שאשאר, אלא בגלל שהבנתי שמתי שאתה מרגיש שאתה שווה יותר, רוב הסיכויים הם שזה באמת ככה. רובנו מסוגלים לעמוד על שלהם בתקיפות מול המנהלים בסתם שיחה בהפסקה כשמדברים על למה לא היה צריך להעיף מישהו מהאח הגדול, אבל כשזה מגיע לדברים החשובים שנוגעים לנו, משום מה, רבים ואני ביניהם, נוהגים לבלוע את הגלולה המרה במקום פשוט לעשות צעד.
נכון, אין לי משכנתה או ילדים להאכיל והתפטרות מבחינתי היא עוד שלב בבניית העתיד, אבל בואו נודה באמת, כשקניתם לעצמכם איזה אייפון או ג'ינס חדש לא באמת חשבתם איך זה משפיע על העתיד שלכם.
